פאנפיק חדש ממשתמשת חדשה=]]

היי שלום לכולם אני חדשהכאן=]]
אני מעריצה של TH כבר כמעט שנתיים נעים להכיר את כולם והינה הפאפיק שלי=]]



פרק -1-
"זה היה שונה, הכול, מה שהיה בנינו לא דמה לשום דבר שנראה, לא היה אכפת לי מה יגידו שהכול צפוי שאהיה אומללה פשוט לא מעניין" זה כול מה שהרגשתי אבל אני אומרת לכם החיים הם ממש לא סרט ולא קומדיה רומנטית ולא תמיד הכול קורה כמו שרוצים כולם אומרים שהם יודעים אבל תאמינו לי אין להם מושג.
אז בואו נתחיל מהתחלה החיים שלי אף פעם לא נראו כמו סרט אולי סרט אימה לא מוצלח משנות ה 60 אבל לא מעבר,ההורים שלי נפרדו לשנה שהיתי בת 3 כבר אז התנהל מה שאני קוראת לו "קרב המשמרת" מי יהיה האפוטרופוס שלי? מי יהיה אחראי עליי? מי יגור איתי ואיפה? אבל הם החליטו לחזור בשבילי, כמובן שהאווירה בבית שלי היתה מחרידה אבל זה לא שהכרתי משהו אחר התרגלתי לצעקות וריבים על בסיס קבוע להתעורר מצעקות לא נחשב משהו חריג ,שאחד ההורים חוטף אותך באמצע הלילה לבית של מישהו שאתה לא מכיר-שגרה. אבל לא משנה מה קרה לי תמיד השלמתי אם המצב זה לא כאילו יש בררה אחרת, ואחרי "קרב משמרת" מיגיע אחרי גירושים מיגעים הוחלט שאני נשארת בישראל הנידחת ואבי הטחון עובר לאמריקה-גרמניה –אוסטרליה-אנגליה-צרפת אבא שלי איש עסקים כזה אז תאמינו לי שבפעמים הנדירות שראיתי אותו זה היה מלווה בצעקות .לא נעים. בכול מקרה הכול התחיל מהופעה אחת ארורה בגני התערוכה המסכנים ביתן (זה לא שבאמת אכפת לכם המספר של הביתן נכון?!) ההופעה השנייה של טוקיו הוטל שבמקום יוני נדחתה לאוגוסט יום הולדתי ה16 מרגש לא?!לא!ימי ההולדת שלי תמיד היו רצף מחריד של אסונות כגון: הבית כמעט נשרף, מישהו מפונה לבית חולים,דברים תמיד נשברים,מישהו מחליק ושובר משהו ברוב המקרים, לכן השנה התחננתי בפני ה' שירחם עליי פעם אחת ושיקרה לי משהו טוב אבל כרגיל ההיסטוריה חוזרת, הקארמה נהנת לאמלל אותי והגורל פשוט נהנה לצחוק לי בפנים כול פעם מחדש. אז עמדתי בתור אם חברתי המקסימה ליאל האמת שרק בזכותי היא הכירה אותם בזמן שהיתי אם אבא שלי בנסיעת עסקים בגרמניה שמעתי על טוקיו הוטל ה-להקה בגרמניה שמעתי, נדלקתי, לקחתי הלכתי להופעה שלהם ראיתי אותם ,אהבתי, והתחלתי להעריץ אותם מאז. אין לי איזושהי הידלקות מיוחדת על איחת מהרביעייה ואין לי שום כוונה להציע לאחד מהם נישואים (נאמר בציניות אם מישהי מתכננת להציע להם נישואים שיהיה לה בכיף=]]) אז אחרי מאמצים רבים התחנפויות לאינסוף אנשים ו1000 שקל השגתי כרטיס למפגש מעריצים שכמה בני מזל ,שלא שילמו 1000 שקל אלא סתם זכו בהגרלה מסריחה, היו בו. כולנו נכנסנו לשם אחרי ההופעה וחיכינו שעה שהם יסתדרו קצת וינוחו מההופעה אני בניגוד לליאל שלא באה למפגש אבל התרגשה בשבילי לא מתתי מהתרגשות לפגוש אותם שמחתי כמובן והלב שלי איים לצאת מהחזה שלי ולדפוק במהירות שעין אנושית לא מסוגלת לקלוט, אבל לא רצתי בבית נתקעתי בכול הקירות, בכיתי מאושר וסגדתי לעובדה שאבא שלי מכיר מישהו שמכיר, מישהו שמכיר, מישהו שמכיר, מישהו שדיויד חייב לו טובה אבל שיהיה. כולם היו שקטים חוץ מקבוצה של כמה בנות שנראו כמו פקצות שהתבלבלו בין מאחורי הקלעים לקניון וצעקו בקול, כול השאר פשוט ישבו בשקט שקועים במחשבות והתרגשות ואז שמענו צעדים הפקצות התחילו לצעוק כאילו נפל עלינו הרגע טיל אטומי אם פוטנציאל להשמדת האנושות הידית של הדלת הסתובבה הלב של כול הנוכחים החסיר פעימה רגע עוצר נשימה מלא הורמונים והתרגשות.

אם אהבתם תגובות^^
ואם יהיו תגובות (כי אהבתם=]]) אני ימשיך

חחחח איזה טיפשה אני העליתי רק חלק מהפרק הינה ההמשך סליחה
הידית הסתובבה לאט לאט ואד נכנס דיויד הודיע ובאנגלית סבירה למדי להפתעתי כי לפי הביקורים שלי בגרמניה מערכת החינוך שלהם בנושא אנגלית לוקה בחסר "הבנים מתעכבים קצת עוד 20 דקות גג הם פה" אם דיויד לא היה דיויד אלא סתם איש צוות מסכן סביר להניח שהוא היה מת עכשיו ,הפקצות השמיעו קריאות אכזבה כאילו מהקניון הגענו למגרש כדורגל ,אחרי שתיים שלוש דקות כולנו חיכינו בשקט להפתעתי אחת הפקצות השתיקה את חברותיה בטענה ש 'היא תתעלף ההתרגשות והן מוסיפות למתח שלה' הלו?! אני הנורמאלית היחידה בחדר הם רק בני אדם! נכון יפים מפורסמים ומוכשרים בטירוף אבל בני אדם!! קחו את זה בפרופורציות!!! בכול מקרה בנסיבות אחרות סביר להניח שהיתי חונקת כול אחת מהן אבל שוב שיהיה ואז אחרי שעברתי על הקירות של החדר בפעם ה5000 לפחות נשבעת לכם אני יכול להגיד לכם כמה לבנים יש ואיפה יש שריטה על כול קיר אין מה להגיד המתח עושה את שלו ואז שוב צעדים אני נשבעת שאם זה דיויד הפעם אין לו פתור אני מזנקת עליו וקורעת לו את הפרצוף היפה שלו!!!
אבל לא דיויד ניצל מטפריי הלא ממש מאימים הרגע הזה היה כול אחר אין לי מילים להסביר ותאמינו לי יש לי מה להגיד עול כול דבר+ ביקורת בונה!זה היה יותר יפה מכול פוסטר שאי פעם תראו יותר ומיוחד מכול רגע ,פשוט אמיתי הם עמדו שם מחייכים פוסעים לתוך החדר ביל ראשון מחייך אל כולם טום שני בוחן את כול הבנות בחדר ולפי החיוך הבנתי שמה שהוא לא חיפש הוא מצא גיאורג סידר משהו בשיער שלו שלדעתי נראה מושלם כרגיל אבל שוב שיהיה מילת הדגל שלי, וגוסטב חייך חיוך ביישני ונחמד יכולתי לראות את כול הנוכחים בחדר קופאים על מקומם בניסיונותיהם שהסתיימו במלמולים והתלחשויות לדבר אם הרביעייה, טוב, אין לי מושג מאיפה האומץ הזה הגיע אבל טוב שהוא היה שם אחרת הינו יושבים בוהים בהם עד שהיו מגרשים אותנו "הי קוראים לי דניאל שרי ברוך הבא לישראל " אמרתי באנגלית ידעתי קצת גרמנית אבל למה להביך את עצמי ולהסתכן שבמקום להגיד ברוך הבא אני אומרת הלוואי שלא נתראה שוב?! הושטתי ידי קדימה בכוונה ללחוץ, ביל נראה כאילו היד שהושטתי היה הדבר הכי חריג ולא אנושי שבנאדם יכול לעשות, לא אומרת שלא היתי מובכת באותו רגע אבל לא ראו זאת בכלל הרי אני ממוחית בלהסתיר, טוב ,עברו 5 שניות 10 שניות כולם נועצים בי מבטים הורדתי את היד ואז קרא הדבר שהציל אותי מלהתחפר בכרית שלי לשבע שנים הבאות ביל חיבק אותי.אותי דניאל הטיפשה והקטנה , הוא פשוט חיכה שאזיז את היד ואחרי שהתרחק "טוב לבקר פה שוב ולפגוש את המעריצים המדהים שלנו" חייך חייכתי אליו חזרה אבל היה משהו מאוד מזויף ברגע הזה החיוך שלו המילים שלו הכול הצגה אחת גדול תאמינו לי שחקנית כמוני עוד לא נולדה אני יכולה להרחיק הצגה מקילומטרים הורדנו את החיוך מהפנים הפקצות קמו לקבל שלום מהכוכב שלהם אבל בשנייה שהוא חלף על פני סיננתי לו את שם של האלבום של אחת הלהקות עליי שתי מילים משמעות גדול "שקר יפיפה" ((30seconds to mars-a beautiful lie הוא הביט בי ממש נעץ מבט לא בנימוס אני חייבת להגיד, אחר כך טום חיבק אותי ולקח לו המון זמן, הרבה יותר מדי זמן להרפות, החיבוק אם גיאורג היה קצר וענייני הוא חייך אלי והמשיך הלאה עוד שחקן אשכרה הבימה, גוסטב היה האמיתי היחיד הוא לא חייך או משהו פשוט חיבק אותי וסינן "נעים להכיר אותך" הבטתי בו "גם אותך" חייכתי והוא המשיך לשאר הנוכחים בחדר עשיתי את זה שברתי את הקרח את השלב הראשון עברתי בהצלחה עכשיו מה שנשאר זה רק כול שאר המפגש.

והינה המשל עקב טמטום של מחשב היתי חייבת לחלק את זה ל2 הודעות סורי=]]]


הפקצות העסיקו את הבנים אם האנגלית הכי צולעת שיש אבל שוב שיהיה, הבנים חייכו אליהם בהתנצלות ואמרו שהם צריכים לדבר אם כולם ואז כול השאר הקיפו אותם אבל אני לא נדחפתי חיכיתי לתורי, לקבל את החתימה לליאל לדבר איתם קצת וזהו אני יודעת שזה די אבסורד אבל שקר יפיפה היה המשפט שפשוט הציג את חיי בצורה מושלמת והרגשתי רע שהיו לידי עוד אנשים שהתואר התאים
להם –שחקנים. ביל הגיע אליי הוא משך אותי הצידה הרחק מכולם "שקר יפיפה?" חזר על מילותיי התפללתי עמוק שהוא לא שמע אותם אבל כרגיל למישהו אכפת מהרצון שלי?! "עזוב,סתם שטות,כלום" אמרתי "נו באמת היתי צריך לדעת" רטן ביל "לדעת מה?" התפלאתי "שאת כזאתי" אמר "כזאתי איך?" התבלבלתי "פחדנית שלא יכולה לעמוד מאחורי המילים שלה" אוקיי, אפשר להגיד עליי הרבה דברים שאני שיפוטית, שאני צינית יותר מדי, שאני רגשי אבל אני ממש בהחלט ובשום פנים ואופן לא פחדנית אני עברתי דברים שלא הוא ולא אף אחד יכולים להבין ופשוט השלמתי איתם ושתקתי. אני לא פחדנית. "יעברו עוד הרבה מים בנהר לפני שמישהו יכול לקרוא לי פחדנית!!" צעקתי באנגלית כולם הסתובבו הביטו בי שנאתי את זה, כול כך שנאתי את זה , שנאתי את ביל, שנאתי את טוקיו הוטל, שנאתי את ההורים שלי, שנאתי את החיים שלי אבל הכי שנאתי את עצמי, שזה הכול קורה לי, הרגשתי את הלחיים שלי בוערות את הדמעות מטפסות במעלה הגרון שלי וגוש של דמעות וזיכרונות צורמים פילס דרכו לעיני איים לפרוץ דרך עיני שהחלו להבריק. לקחתי את התיק שלי ופשוט הלכתי משם משאירה את המתנה מאחור אבל יודעים מה לא אכפת לי, אחרי שיצאתי מהדלת הדמעות החלו זולגות על לחי מותירות סימנים עלי לחיי. השומר סירב לתת לי לצאת מהקומה בטענה שיש עומס למטה ובלי מישהו שיאסוף אותי אסור לו להוציא אותי גם אותו אני שונאת! לכן הלכתי למקום היחיד שבנות הולכות אליו שהן מרגישות לא בנוח, צריכות לדבר, או סתם להתיפייף או במצפי להתייפח-שירותים .נכנסתי לתא האחרון
"הלו ליאל תבואי לאסוף אותי בבקשה ותודיעי לאמא שלי שאני ישנה אצלך" סיננתי מהדמעות שכעת נהפכו לבכי מתפרץ
"למה? מה קרה? מישהו עשה לך משהו? אני צריכה להרביץ למישהו לא אכפת לי אפילו אם זה טום אם הוא עשה לך משהו זה הסוף שלו!" אמרה צחקתי צחוק קטן
"לא האמת שזה אח שלו התיאום אני יסביר הכול שתגיעי תמהרי"
"אני תלויה באוטובוס את יודעת" הזהירה הבכי שלי טיפה התחזק יש גבול לכמה זמן אפשר להתחבא בשירותים
"זה בסדר אני ילך עד התחנת אוטובוסים אם צריך ויגרור את הנהג לאוטובוס לפני שהוא סיים את הקפה שלו אם צריך" אמרה מעלה בי עוד גיחוך
"צריך" אמרתי
"ואו זה בטח רציני" אמרה
"פשוט תמהרי" ביקשתי אמרתי וסגרתי המשכתי לבכות אבל בשקט הרמתי רגלי על השירותים ונעלתי את התא העדפתי שיחשבו שהלכתי ואז שמעתי שתי בנות נכנסות לשירותים השענתי את ראשי וניסיתי להיות הכי שקטה שאפשר
"מעניין מה קרה בין ביל לזאתי שצעקה עליו" אמרה אחת
"למי אכפת ממנה ראית מה אם ביל הוא מעופף לגמרי ראיתי שהבלונדינית אם הפסים השחורים שאלה אותו משהו הוא ממש התעלם ממנה ואז עשה כזה 'הא?מה?' ואז 'תגידי את מכירה אולי את זאתי שהלכה'"
"וואו מה שלא קרה שם זה בטח היה רציני" אמרה הראשונה
"עד מחר הוא כבר לא יזכור אותה חוץ מזה עוד שבוע הם בגרמניה אז מה שזה לא יהיה הוא ישכח מזה" אמרה השנייה
"טוב בואי נחזור למה לבזבז את הזמן שלא יחזור אם טוקיו בשביל כלום"
"צודקת" אמרה השנייה והם יצאו
אוקי להרגיע את קצב הדפיקות טוב אין מה להתרגש זה לא כאילו אכפת לו ממני בטח זעזע אותו העובדה שצרחתי עליו במקום אליו כמו שהוא רגיל לא היתי צריכה לבוא.איפה לעזזל ליאל הזאת?!
שוב מישהו נכנס לשירותים בחייאת יש לכם שעתיים איתם תתאפקו!!!!!
"איפה היא?" אוקיי מי שזה לא יהיה זה לא בחורה אלא אם כן יש פה מקרה חריג של קול של בן מחובר לגוף של בת "תודיעו לו שהיא לא פה היא בטח הלכה הביתה" אמר ואז שמעתי במכשיר הקשר "בטח מישהו בא לקחת אותה" בת/בן/חייזר/דו מה שזה לא יהיה אמר "צודק .אהה ותגיד לביל ששאלנו את השומר והוא אמר שהיא הלכה אין לי כול לשחק בבלשים" "אוקיי" ענה האיש יופי אז ביל מחפש אותי בטח בשביל לצרוח עלי חזרה או לדאוג שלא אמצע עבודה בתחום הבידור יותר לעולמים, אני יודעת להביא את עצמי לאחלה מצבים חשבתי לעצמי לפתע הפלאפון צלצל בקול צורם את צלילי 'איש בין דא' נבהלתי "תקשיבי השומר האדיוט לא נותן לי להיכנס תבואי לכניסה לקומה"
"טוב תודה איך עשית את זה כול כך מהיר?!"
"בואי נגיד שעל קו 95 לא עולים בדרך חזרה הביתה" חייכתי כמו טיפשה
"מקובל" אמרתי פתחתי את דלת התא ואז את דלת השירותים הבטתי במסדרון הריק ורצתי לשומר ליד המעליות "הטרמפ שלי מחכה למטה" חכי שנייה הוא מלמל משהו בגרמנית למכשיר הקשר שלו למה לעזזל שמים פה שומר גרמני טוב לא ממש אכפת לי שיהיה."אוקי" אמר ולחץ על הכפתור של המעלית ואז התחלתי לשמוע מעריצות צועקות "ביל" "נו מעלית טיפשה תמהרי" אמרתי בעברתי השומר הסתכל עליי כאילו דיברתי סינית המעלית נפתחה לאט לאט "בטח קחי את הזמן מותק זה לא כאילו אני ממהרת!" אני לא מאמינה שצעקתי על מעלית וקראתי לה 'מותק' אבל הלחץ עושה את שלו ואז אחרי שנכנסתי מעלית האיזי צלצלה פעם ראשונה ,פעם שנייה, פעם שלישית והתחילה להסגר ובדיוק שחשבתי שניצלתי והתחלתי לחשוב על כמויות הגלידה שאחסל בשנה הקרובה יד שעליה מקועקע "חופש 89" עצרה את המעלית שלי בשנייה ה 999.9999 מלהיסגר המעלית נפתחה וביל כולו מתנשף הביט בי על לחיי נוטרו סימני נחלים שפרצו מעיני עיני אדומות מהבכי "חשבתי שהלכת" אמר והביט בי מתנשף כולו ומה המילה הכי אידיוטית שיכולתי להגיד "אהה" זה אפילו לא מילה! בקושי הברה! מלמול!והתואר למפגרת השנה הולך אליי. כרגיל.

טוב אני מבינה שאף אחד לא אהב את זה=[[[ ברגע שאני יבין איך סוגרים נושא אני יעשה את =[[[ האמת התאכזבתי כי ראיתי שאנשים מגיבים וזאת פעם ראשונה שאני מפרסמת משהו שלי=[[ טוב לא אהבתם לא אהבתם...

זה לא שלא אוהבים אין פה אף אחד, די נטוש פה.
אבל אני קראתי הכל וזה ממש יפה! :]

תודה=]] אני שמחה שלפחות מישהו קרא פשוט לא היתי בטוחה לגבי לפרסם משהו שלי בעברית אני כותבת כבר הרבה שנים...אני מעריצה של טוקיו כבר שנתיים היה לי פעם אתר באנגלית שפירסמתי בו את הסיפור הזה אבל האתר נפל משהו בשרת לא משנה [איזה חופרת אני] קיצור תודה האמת שמתי לב ההודעה האחרונה היתה לפני 3 חודשים כאילו לפני הסיפור שלי=[[ חבל=[[ האתר ממש מושקע ויפה...

חחח תודה רבהD:
333>